ישנם לא מעט ילדים בכל מיני גילים החוששים מקיום פעילות ספורטיבית. זה יכול לנבוע מהרבה סיבות: מאמן שצועק על ילד מול כולם, ילד בלי הרבה אוריינטציה ספורטיבית שלא מצליח לבעוט טוב בכדור, לתפוס או לזרוק אותו או ילד שחלש פיזית לעומת שאר הילדים בני גילו.
בפגישת ההיכרות עם אמא של ניב (שם בדוי) היא התריעה בפניי כי הילד חלש פיזית וחושש מביצוע פעילות ספורטיבית ומתחרות. ואכן, במהלך המפגשים עם הילד הוא רצה בעיקר שנשחק במשחקי תפקידים ודמיון עם בובות. לאחר מספר מפגשים בהם נוצר קשר טוב עם הילד, נעשתה פגישה עם ההורים בה עשינו חשיבה משותפת כיצד לגוון את המפגשים עם הילד ולתת להם רובד קצת יותר ספורטיבי.
אז מה עושים? אפשר פשוט להמיר את המשחקי בובות למשחק שמשלב קצת יותר פיזיות, קפיצות ממקום למקום, דילוגים, הזזת דמויות וריצה בין כיפות סימון. הכל כמובן ברוח משחק הדמיון ותוך כדי בניית סיפור שבא בהלימה עם עולם הדמיון שלו. למשל: "אתה צריך אביר שצריך להציל את הנסיכה ולנצח את כל הרעים". בתוך כל הסיפור הזה לנסות ולייצר אתגרים פיזיים אליהם הילד לא בהכרח ישים לב במהלך הפעילות. בסיום הפעילות אפשר לשקף לו את כל האתגרים הפיזיים שעשה וצלח בהם. חשוב לעשות את השיקוף בצורה עדינה, הדרגתית וחיובית שכן נרצה לקבל אפקט של המשכיות והתמדה.
נשאלת השאלה: מדוע ילד חייב לבצע פעילות ספורטיבית?
ראשית כל, כמובן שהדבר אינו בגדר חובה. אני בעצמי מאוד מתחבר למשחקי דמיון וחושב שדברים מסוג זה יכול לפתח את עולמו הפנימי של הילד\נער בצורה משמעותית.
עם זאת, מחקרים מראים כי פעילות ספורטיבית בקרב ילדים משפר את כישוריהם, הישגיהם ומעמדם החברתי (פייגין ולידור, 2004), מחנך אותם לערכים של ספורטיביות, הוגנות, שיתוף פעולה, קבלת סמכות ומשמעת עצמית (Mcpherson, 1978; miracle & rees, 1995) ובעתיד הם יוכלו ליישם את הפרמטרים הנ"ל גם בתחומים אחרים כמו לימודים ועבודה (beller & stoll, 1995).
אז אפשר לשלב ספורט ומשחקי דמיון, ואפשר גם פשוט לדמיין שאתם עושים ספורט, עד שניפגש ונהפוך את הדמיון למציאות💪🏼